מאת חיים עובדיה

איך תגדירו יהודי שנולד בישראל להורים ילידי עירק? ספרדי? עירקי? מזרחי? ומה דינו אם אמו נולדה בבגדד אך הובאה לארץ בגיל שלושה שבועות וגדלה בה כצברית, אביו נולד בעיר סמארה ומשם עבר לבגדד, ואחד מאבות אבותיו מצד אמו היגר לעירק מדמשק במאה השמונה עשרה. זוהי ההיסטוריה המשפחתית שלי, וכשאנשים שואלים אותי לזהותי העדתית אני אומר שאני ספרדי. כשהשיחה מתפתחת, הם שואלים "רגע, אבל אתה לא באמת ספרדי, אתה מזרחי, לא?" וכך, מבלי משים, הם נותנים לי הזדמנות ללמד אותם קצת היסטוריה ולרדת לעומק ההגדרה של זהותי.

בני שיחי בדרך כלל מופתעים לשמוע שאני לא מחבב את התווית "מזרחי", תוית שלילית שנוצרה בישראל בשנות החמשים כדי לסמן את המהגרים מארצות ערב ומצפון אפריקה (שימו לב שאני מפריד בין ארצות ערב לבין צפון אפריקה, ועל כך בהמשך). אני אז מסביר להם שהשקפת העולם התיאולוגית והתרבות הדתית שלי מוגדרות באופן כללי כספרדיות, בעוד שהרקע האתני שלי, הכולל בין היתר שפה, מטבח, מנהגים וטקסים, הוא בגדדי או בבלי.

 מהי תיאולוגיה ספרדית? קהילות ישראל בספרד אמנם החלו לשגשג מאז הכיבוש המוסלמי בשנת 711, אך עד המאה העשירית הן עדיין היו קשורות בחבל טבורן למרכזי התורה בבבל שבראשם עמדו החכמים הידועים כגאונים. גם כאשר קהלות ספרד צברו מספיק כח כדי לפעול באופן עצמאי ובנפרד מהמרכז הבבלי, שהמשיך לפעול עוד כמאתיים שנה לאחר ההתפצלות, עדיין שמרו קהלות אלה על התיאולוגיה של המרכז הבבלי.

קהלות ספרד סבלו משברים וחלופי ממשל רבים. החשובים ביניהם היו פלישתם של לוחמים מוסלמיים קיצוניים ממרוקו, אל-מוראביטון במאה האחת עשרה, ואל-מוואחידון במאה השתים עשרה, והמאבק הבלתי פוסק של נסיכויות נוצריות ספרדיות להשיב שטחים לידיהם, מהלך הידוע בשם רקונקיסטה (כיבוש מחדש) שהושלם זמן קצר לפני מסעו של קולומבוס לעולם החדש.

תחת השלטון הנוצרי היהודים נאלצו להגן על דתם בויכוחים פומביים, לעמוד באימי האינקויזיציה, ובסופו של דבר לבחור בין המרה לנצרות לבין גלות. לצו הגרוש המפורסם של שנת 1492 שניתן על ידי המלכים הקתוליים פרדיננד ואיזבלה קדמו פרעות ביהודים בשנת 1391 שהביאו להמרת המונים ולגרוש. היהודים שנמלטו מספרד לפורטוגל בשנת 1492 גורשו ממקום מקלטם שש שנים מאוחר יותר, וכך מאות אלפי יהודים עזבו את חצי האי האיברי במשך תקופה זו והתפרסו על פני כל העולם, כשהם מביאים אתם לא רק את תרבותם אלא גם את התיאולוגיה שלהם, שעוצבה במידה רבה על ידי גאוני בבל.

התלאות שעברו על יהודי ספרד ופורטוגל בארצות החדשות שהפכו עתה לביתם, כמו גם רמת ההשתלבות עם הקהילות היהודיות המקומיות היו רבות-פנים. אולם הגירה זו, וההשפעה הספרדית שבאה בעקבותיה, לא היו תופעות חדשות לגמרי, וברוב המקומות אליהם הגיעו הגולים כבר היו שורשים עמוקים של תרבות בבל וספרד. מן המאה השביעית ועד המאה השלוש עשרה עבר זרם בלתי פוסק של אינפורמציה וידע בין המרכזים בבבל, צפון אפריקה, ספרד, ומצרים. מרכזים אלה היו גם מחוברים לקהילות תימן, והסוחרים היהודים הרד'אנים בני בבל, שנסעו דרך קבע למזרח הרחוק ולאירופה, שלטו היטב בשפות המחוזות האלו. משפחות מכובדות של יוצאי ספרד, ובהם חכמים, משוררים ומתרגמים כמו בני אבן-תיבון וקמחי, נמלטו מספרד במאה האחת עשרה והשתים עשרה והתיישבו בנרבונה שבפרובנס. במאה השתים עשרה גם עזבו אלפי יהודים את בבל ועברו חלקם למרוקו וחלקם מזרחה, לכיוון בוכרה והרי הקווקז.

מהי אם כן אותה מסורת מיוחדת הנקראת ספרדית ומהו מקורה? כיצד היא שונה מהמסורת האשכנזית? מדוע אפשר לטעון, כפי שאני טוען, שהמונחים יהודים ערביים או יהודים מזרחיים אינם מדוייקים כאשר מדברים על יהודים שאינם אשכנזים או בני חצי האי האיברי?

התשובה היא שעלינו להודות בכנות שאיננו מחפשים מערכת טקסונומית למיון וקטלוג כל היהודים, כדרך שעשה קרל פון לינה שסיווג את כל עולם החי והצומח תחת ממלכה, מערכה, מחלקה, סדרה, סוג ומין (הוא גם סיווג את בני האדם לארבעה גזעים: אמריקאי, אפריקאי, אסייתי, ואירופאי). אם זה הדבר שאנו מבקשים, המונחים ספרדי, אשכנזי, ומזרחי לא יספקו אותנו, משום שבכל תקופה היסטורית תהיינה וריאציות שאינן מתאימות לשלוש קטגוריות עיקריות אלו, שלא לדבר על כך שהחלוקה ספרדי/אשכנזי לא היתה קיימת עד סוף האלף הראשון לספירה. תחת איזו קטגוריה נסווג את יהודי פרס, תימן, אתיופיה, איטליה, סין או הודו, ואיך נגדיר את צאצאיהם של יהודים שבאו מארצות מוצא שונות? אנו צריכים לכן להודות שאיננו עוסקים בסיווג מפורט של כל היהודים מבחינה אתנית ותרבותית, אלא בחלוקה בינארית הנטועה בספרות הדתית היהודית והמחלקת את זו לשתי אסכולות עקריות.

דוגמה לכך שהסמנים לאבחנה בין ספרדים לאשכנזים נעוצים לא בארץ מוצא, אלא בתיאולוגיה, גישה ללימוד התורה, ואוריינטציה הלכתית, ניתן למצוא בפסקה זו שבחרתי באקראי מספרו של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השלחן (אורח חיים, יא): 

אחד מגדולי ספרד, הגאון חיד"א ב[ספרו] ברכי יוסף, העיד בשם בן הרח"ו [רבי חיים ויטאל] שהיה תלמיד מובהק של האר"י ז"ל.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי, הידוע בשם החיד"א, היה תלמיד חכם, סופר פורה, ואיש מסעות שנולד בירושלים בשנת 1724 ונפטר בליוורנו, איטליה, בשנת 1806. סבו מצד האב נולד בפאס שבמרוקו למשפחה עם שושלת יוחסין שהגיעה עד לקהילה הספרדית של קאסטיליה, והיגר לחברון כמאה שנה לפני הולדת החיד"א. סבו מצד אמו היה מקובל פולני שהגיע לירושלים בשנת 1700 עם רבו, רבי יהודה החסיד. בעל ערוך השלחן מספר לנו שהחיד"א מעביר מסורת בשם רבי חיים ויטאל, שנולד בצפת לאב שהיגר מקלבריה שבדרום איטליה. רבו של רבי חיים ויטאל, האר"י המפורסם, נולד בירושלים לאם ספרדיה ממשפחת פראנשיש ולאב אשכנזי ממשפחת לוריא, ואחר כך עבר לגור במצרים, שם למד אצל גדולי חכמי הספרדים של התקופה, הרב דוד בן זמרא ותלמידו הרב בצלאל אשכנזי. זה האחרון גם הוא נולד בירושלים למשפחה אשכנזית ועבר לגור במצרים. 

הרי לנו אם כן, כדברי הרב אפשטיין, אחד מגדולי חכמי ספרד שמוצאו ושלשלות הקבלה שלו שזורות בפתילים מספרד, מרוקו, איטליה, מצרים, פולין, וגרמניה. אם לא די בכך, הרי שהרב אפשטיין בעצמו הוא מיוצאי מגורשי ספרד. הרב מאיר מאזוז הידוע כמדקדק ובלשן, כותב כי בצעירותו תמיד התפלא על צחות לשונו של ספר ערוך השלחן, השונה מדרך הכתיבה של חכמי האשכנזים, וכי זו הזכירה לו את דרך כתיבתו של הספר שיירי כנסת הגדולה, שנכתב על ידי רבי חיים בנבנישתי מאיזמיר במאה השבע עשרה. שנים לאחר מכן הגיע לידי הרב מאזוז ספרו של הרב ברוך אפשטיין, בנו של מחבר ערוך השלחן, ובו נאמר כי מוצא המשפחה מספרד, וכי שמה המקורי הוא בנבנישתי. חלק מהמשפחה התיישב באיזמיר וחלק התיישב בגרמניה ושינה את שם המשפחה לאפשטיין. הדבר המדהים הוא שהרב מאזוז זיהה בכתיבת הרב אפשטיין את הסגנון הלשוני של המשפחה מאות שנים אחרי יציאתם מספרד.

זהו רק משפט אחד מספרות ההלכה, ואם כן איך עלינו לגשת להגדרות ספרדי/אשכנזי? כדי לדלות נתונים בנושא זה ערכתי חיפוש במאגר השוו"ת של בר-אילן (גירסה 27). חפשתי את הערכים ספרדי, ואשכנזי, וגם מזרחי, מערבי, מזרח ומערב.

מצאתי שהמונחים ספרדי או אשכנזי מופיעים בגפם כ-3,500 פעם כל אחד, ועוד 3,000 פעם כזוג. המונח מזרח ומערב, לעומת זאת הוא נדיר ביותר, ומתייחס בדרך כלל לקונסטלציות אחרות מאלו המיוחסות להם כיום. עד המאה האחת עשרה המערב הוא ארץ ישראל והמזרח הוא בבל, ולאחר מכן המונחים מתייחסים לשני חלקי עולם האיסלם. המזרח, אל-שארק, הוא המזרח התיכון, ואילו המערב, אל-מאגרב, הוא צפון-אפריקה. חכמי צפון אפריקה בעצמם משתמשים במונחים אלה כדי להבדיל בין תת איזורים בצפון אפריקה.

רק בספרות ההלכתית של חכמים המתגוררים בארץ ישראל, או המדברים על ארץ ישראל משנות החמשים של המאה העשרים ואילך, מופיע המונח עדות המזרח או מזרחי ביחס ליהודים לא-אשכנזים שמוצאם בארצות דוברות ערבית ושאינם מתייחסים על בני ספרד ופורטוגל. למשל, הרב יעקב מרדכי ברייש (פולין, 1896 – שווייץ, 1977) כותב בשנת 1952 "בארץ ישראל שחלק גדול באים מארצות המזרח ומתימן" (חלקת יעקב, אבן העזר, לט). מעניין לציין שהרב ברייש בעצמו קורא לקהילה שלו בשווייץ קהילה מזרחית, כלומר מזרח-אירופאית, לעומת בני המקום שהם ממערב-אירופה, דבר שמראה שהמונח מזרחי הוא מונח יחסי. הרב יהודה זרחיה סג"ל (ישראל, 1924-2001), רב אשכנזי מצאצאי החיד"א, מתייחס כמה פעמים בספר השו"ת שלו צמח יהודה לעדות המזרח, ולא תמיד כוונתו ברורה. מלבד מונח זה הוא גם מזכיר מונחים כמו: קהלות המזרח ספר"ד (ג, צח); אשכנזי הדר בין הערבים ואנשי המזרח היהודים (ד,ט); עדות המזרח הספרדיות (ד, מט).

הרב אליעזר ולדינברג (1916-2007) והרב מאיר ברנדסדורפר (1934-2009) גם הם מתייחסים פעמים מספר לעדות המזרח, אולם השימוש הרב ביותר במונח זה נעשה דווקא על ידי חכם המזוהה על ידי רבים כמי שהחייה את היהדות הספרדית בארץ ישראל, כפי שנראה להלן.

אנו רואים אם כן שהמונחים מזרח ומערב שימשו בספרות הרבנית לדורותיה כדי להבדיל בין אזורים מוסיימים ודרך הפסיקה או המנהג שלהם, ישראל ובבל, המזרח התיכון וצפון אפריקה, מזרח ומערב אירופה. לעומת זאת המונח מזרחי או בן עדות המזרח נוצר בישראל המודרנית כמונח משפיל כלפי יהודים מארצות ערב, אולי בעקבות חזונו של הרצל לבנות במזרח התיכון חומת מגן אירופאית כנגד אסיה.

רעיון זה של הרצל היה תוצאה של האסכולה הגרמנית של למודי המזרח, שזיהתה את המזרח עם האיסלם, ואשר ייחסה לאדם האסיתי, בעקבות סיווגו של פון לינה, תכונות כמו ערמומיות, עצלות, חוסר נאמנות ופרימיטיביות. למרבה האירוניה, עם התבססותם של מדעי המזרח כענף לימוד אקדמאי בארצות אירופה במאה התשע עשרה, הגזענים שבין לומדיה החשיבו את יהודי אירופה לאסייתים נחותים. ידוע היטב שההגירה מארצות ערב לא הייתה בראש סולם העדיפויות של תנועת הציונות, ורק ייסוד מדינת ישראל והכחדת רוב יהדות אירופה הביאו לכך שמנהיגי התנועה נשאו עיניהם מזרחה (לא רק הם, גם אנשי הישיבות הליטאיות פשטו על צפון אפריקה והעבירו את מיטב הנוער לישיבות שלהם). ישראל הייתה זקוקה לידיים עובדות ולמי שיתיישב בשממה, ולמרות כך, כשהגיעו המהגרים מארצות ערב לא כולם שמחו לקראתם, וכך כתב העתונאי אריה גלבלום ב"הארץ" בשנת 1949:

לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה…זוהי עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת, וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם. על כל פנים, הם נחותים מערביי ארץ ישראל שהתרגלנו אליהם… אך יותר מכל דבר אחר קיימת עובדה בסיסית אחת – אי יכולתם להסתגל לחיים בישראל, ומעל לכל אלה – עצלנותם הכרונית וסלידתם מעבודה… מה יארע למדינה זו אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תיתוֹסף עליהם עליית יהדות ארצות ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה… הטרגדיה המיוחדת לקליטה זו, בהבדל מחומר אנושי גרוע מאירופה, היא שגם לגבי ילדיהם אין תקווה. להעלות רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית זהו עניין לדורות! אולי אין פלא שמר בייגין ו'חירות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בוּרים, פרמיטיוויים ועניים הם החומר הטוב בשבילם ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון.

יהיה מי שיפטור מאמר זה כלאחר יד בטענה שזוהי התלהמות של פובליציסט גזעני, אך הרי פנינה מפיו של אבא אבן, שנולד בדרום אפריקה להורים ילידי ליטא. אבא אבן הכיר היטב את המזרח התיכון ואת תרבות ולמד ערבית ושפות שמיות. הוא התמנה לשגריר ישראל באו"ם בגיל שלושים וחמש ועדיין נערץ בישראל כמי שקבע את סטנדרט הזהב לדיפלומטיה הישראלית. מאוחר יותר שירת אבן כשר בכמה ממשלות, בעיקר כשר הפנים אך גם כשר החינוך, וכך אמר אבא אבן:

אל לנו להגות רעיון של השתלבות (במדינות ערב). להיפך, עלינו להימנע מהשתלבות. אחת הדאגות הגדולות המתעוררות בלבנו שעה שאנו סוקרים את מצבנו התרבותי היא, פן יגרום ריבוי העולים אלינו מארצות המזרח להשוואת רמתה התרבותית של ישראל אל רמת הארצות השכנות. אל נא נראה את עולינו מארצות המזרח כגשר בדרך להשתלבותנו בעולם דוברי ערבית; עלינו להכניס בהם רוח מערבית, ולא לתת שיגררונו לתוך מזרחיות לא טבעית.

ואם כך מדבר שר החינוך, למה אפשר לצפות משר הקליטה? גיורא יוספטל היה שר העלייה והקליטה, האדם האחראי על קבלת העולים והטמעתם בתוך החברה הישראלית, וזה שעל שמו קרויים רחוב, גן שעשעועים, או חורשה בכל עיירת פיתוח בישראל:

זהו גל עלייה עם ערכים מוסריים מדורדרים, עם תרבות נחותה ומטען אידאולוגי דל שידרדר את מדינתנו הצעירה אל תהום התרבות הלוונטינית של המדינות השכנות.

ונחתום פרק עצוב זה בתולדות עם ישראל בדבריו של נשיא מדינת ישראל, זלמן שז"ר, שאמר כך בשנת 1951:

נשלם ביוקר. זה לא ייתכן ככה… באה אלינו עלייה [העלייה המזרחית] אשר לא טעמה טעם גימנסיה, הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד… נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי-ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, איך יהיה אז היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים? […] האם היישוב בישראל יוכל להתקיים בלי תוספת אירופית ואנגלו-סכסית, יהודים משלנו? משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס… אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם? אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה? כל היהדות ממוצא אירופה היא מחוץ לכל עניין העלייה? נדמה לי שזהו התפקיד האקטואלי של הציונות: להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח, למעגל העלייה.

יש להבין שעל רקע זה נוצר המונח מזרחי במדינת ישראל, מונח שאומץ לאחר זמן מסויים על ידי כלל האוכלוסייה. בשלב מסויים המוציאים לאור טבעו מונח חדש עבור הסידור הספרדי, וקראו לו נוסח עדות המזרח. הם לא יכלו לקרוא לו סידור ספרדי, או נוסח ספרד, משום שמונח זה נוכס על ידי התנועה החסידית שזנחה את נוסח אשכנז לטובת נוסח ספרד מאות שנים קודם לכן בעקבות המקובלים. כל עוד חיו החסידים באירופה לא הייתה בעייה, אך כשנפגשו החסידים והספרדים בארץ ישראל נאלצו האחרונים לוותר על כותרת הנוסח שלהם ולהסתפק בכותרת החדשה, הלא-מדוייקת והפוגעת. כל המכיר את תולדות התפילה והסידורים שנדפסו בארץ ישראל יודע ש"נוסח עדות המזרח" לא היה קיים לפני 1950.

החלק המצער בסיפור הזה הוא שגם הספרדיים החלו להשתמש במונח החדש, בעוד שעבר היו משתמשים בצימוד ספרדי/אשכנזי לתאר את אסכולות המחשבה, ההלכה, והמנהג, ובמינוח גיאוגרפי מדוייק לתאר מוצא (בבלי, תימני, מרוקאי ובדיוק יתר – בגדד, מוצול, בצרה/ שרעב, צנעה / פאס, מראקש וכו'). תהליך זה הואץ על ידי כמה רבנים ספרדים בולטים ובראש ובראשונה הרב עובדיה יוסף, המשתמש בביטוי עדות המזרח למעלה ממאתיים פעם בכתביו. שימוש זה אינו מקרי אלא נעשה בכוונה כחלק ממאבקו של הרב עובדיה "להחזיר עטרה ליושנה" ולממש את טענתו שהרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, הוא רבה של ארץ ישראל ורבם של כל הספרדים החייבים לקבל את פסקיו. כאשר הוענק לרב עובדיה יוסף פרס הרב קוק על ספרות תורנית בשנת 1955, כתבו חברי ועדת הפרס, הרב זווין, הרב וורנר, והרב מירקין, את המלים הבאות:

רגילים לחשוב שהתורה הלכה ונתדלדלה מהעדה הספרדית, ירד קרנה, פנה זיוה הדרה והודה. ולא היא! נר אלהים טרם יכבה בין אחינו הספרדים, וכפעם בפעם אנו פוגשים אותם ביצירות ספרותיות תורניות… המחבר… מרביץ תורה בין עדות המזרח בירושלים.

הקורא המשכיל נתקף בהלם ובבושה למקרא שורות אלו המראות בורות והתנשאות מצד חברי הוועדה, המדברים על התורה בקרב הספרדים כאילו הייתה שלהבת דועכת ומרפרפת בין חיים למוות, תוך התעלמות מעשרות ואפילו מאות מחכמי התורה בני דורם רק בשל היותם לא-אשכנזים. האם טרחו אי פעם לעיין בספרות הענפה שנכתבה על ידי עמיתיהם באותו דור ובדורות שלפניו באימפריה העות'מנית, במרוקו, באלג'יר, בתוניס, בג'רבה, במצרים, תימן, עירק, וסוריה? אולם הדבר המתמיה ביותר הוא שהרב עובדיה יוסף לא הרגיש שום מוזרות בכך וקבע את דברי חברי הוועדה בהקדמת ספרו יביע אומר. האם עשה כך משום שהרגיש את רוח הזמן והמקום שלא הייתה לצדו ולצד חכמי הספרדים?

מורשת הגאונים

משהבהרנו מדוע המונח "מזרחי" הוא מונח מזלזל ולא-מדוייק לתיאור התרבות הספרדית או הלא-אשכנזית, הבה נשוב את תקופת הגאונים בבבל וננסה להבין את את הלך הרוח התרבותי של אותה התקופה שהניח את היסודות למה שעתיד היה להפוך לתור הזהב בספרד. בעוד שאירופה הנוצרית שקעה לאיטה אל תהום הבערות של ימי הביניים המוקדמים, ובעוד נזירים פנאטיים שהטיפו להשמדת ומחיקת כל ידע שרפו את ספריית אלכסנדריה המהוללת, משכילים יהודיים ומוסלמיים שיתפו פעולה בתרגום הספרות היוונית והרומית לשפה הערבית. פטר אדמסון, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת מינכן ומחבר הספר "פלוטינוס הערבי", כותב כי:

הפילוסופים בעולם המוסלמי נהנו מנגישות יוצאת מגדר הרגיל למסורת האינטלקטואלית ההלנית. בבגדד של המאה העשירית הייתה לקוראי ערבית אותה נגישות לכתבי אריסטו שיש לדוברי אנגלית כיום.

המפורסמים שבין הגאונים, שעמדו בראש הישיבות בבבל מן המאה הששית ועד המאה האחת עשרה, היו רב נטרונטי, רב ששנא, רב צמח, רב חנינא, רב עמרם, רב סעדיה, רב שמואל בן חפני, רב שרירא, ורב האי גאון. אני מאמין שהשלב הראשון בדרך אל הערכת התרבות הספרדית לדורותיה הוא עריכת היכרות עם ספרותם ויצירתם של ענקי רוח אלו. הדבר אולי אפילו יגרום למחנכים וללומדים גם יחד לחשוב מחדש האם מתאים לדבר על "שילוב מורשת יהודי המזרח", "הפנים האחרות של היהדות" (תכנית של הועדה היהודית-אמריקאית), או שבוע תרבות ספרדי שנערך בבית ספר יהודי בפלורידה ושמנהל בית הספר נתן לו את השם הצבעוני "ספרדי גראס" על משקל המארדי גראס. התרבות הספרדית היא לא פנים אחרות ולא קוריוז, וגם אין צורך ל"שלב" אותה בתוך מערכת החינוך. להיפך! התרבות הספרדית היא ערש מכורתו של העם היהודי והתרבות האשכנזית היא חוטר שצמח ממנה והתפתח בכיוון שונה. חוסר הבנה דומה קיים בעולם הלא יהודי המדבר על הציוויליזציה המערבית בעוד שלמעשה יש לדבר על ציוויליזציה ים-תיכונית שכן היהדות והנצרות (ובמידה מסויימת גם האיסלם שנולד משתיהן), כמו גם התרבות ההלניסטית והרומית, נוצרו כולן באגן הים התיכון.

ונחזור לגאונים. הרי קטע ממבוא התלמוד שנכתב על ידי רב שמואל בן חפני גאון (930-1013). רב שמואל היה סופר פורה שכתב קרוב לשבעים ספרים. הוא כתב בערבית, כפי שהיה נהוג בזמנו, משום שלא עלה על הדעת שישנם יהודים שאינם מדברים ערבית. הוא עסק בפרשנות מקראית ותלמודית, בהלכה ובפילוסופיה, והיה מעורב מאד בחיי התרבות של הסביבה המוסלמית בה חי. חתנו, רב האי גאון, כתב עליו כי הוא ועמיתיו הרבו לעיין בספרי הפילוסופים הערביים ובמיוחד בספרי אסכולת ה"כלאם", וכי האמינו שרק הנביאים היו מסוגלים לבצע נסים. הם דחו את ספורי התלמוד על צדיקים שמחוללים נסים ואמרו שספורים אלה אינם חלק מספרות ההלכה ואינן אמינים. רב האי מתאר את חמיו כאדם רחב אופקים והוגה רציונלי שלא חשש להתעמת עם ספורי ופרשנות מדרשית אפילו אם נכללו בתלמוד, ואכן, בהקדמת רב שמואל בן חפני לתלמוד הוא אומר כך:

והגדה הוא כל פירוש שיבא בתלמוד על שום ענין שלא יהיה מצוה, זו היא הגדה, ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת. ויש לך לדעת, שכל מה שקיימו חז"ל הלכה בענין מצוה שהיא מפי משה רבינו ע"ה שקבל מפי הגבורה, אין לך להוסיף עליו ולא לגרוע ממנו. אבל מה שפירשו בפסוקים, כל אחד כפי מה שנזדמן לו ומה שראה בדעתו, לפי מה שיעלה על הדעת מן הפירושים האלו לומדים אותם, והשאר אין סומכין עליהם.

רב שמואל דורש ניתוח קריטי ואינו מוכן לקבל מדרשים שאינם עומדים במבחן ההגיון. על רקע העולם החרדי-ליטאי של היום, המקבל את המדרשים כפשוטם גם אם הם סותרים את ההגיון, המדע, והמציאות, גישה "עתיקה" זו היא רעננה ומודרנית. לצערנו, תלמידי הישיבות אינם מודעים כלל לשיטה זו, למרות שמבוא התלמוד מודפס בכל מהדורות הש"ס הקלאסיות. גם לו ידעו עליה היו דוחים אותה ככפירה, משום שהקריאה שלה לישרות מדעית והגיונית מנוגדת בתכלית לאידיאולוגיה השלטת בעולם הישיבות האשכנזי ושאותה מבטא בחריפות רבה הרב אברהם ישעיהו קרליץ (1878-1953), הידוע בכינוי חזון אי"ש, בקובץ האגרות שלו (א, טו): 

משורשי האמונה שכל הנאמר בין במשנה ובין בגמרא בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו על ידי כח נבואי… רוח הקודש היא יגיעת העיון ברוב עמל ובמשנה מרץ עד שמתווסף בו דעת ותבונה בלתי טבעי. מיסודי האמונה המקובלת שרוח הקודש מטיבה להשיג את האמת שבתורה שניתנה בנבואה, בהיות שאין התורה "אמת אפשרי" אלא "אמת חיובי"… ומבטחת את בעליה על אמתת השגתו. נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא ליצלן, והנוטה מזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות, ועוד… בראשית הנליזה לפני חמשים ששים שנה אשר רוב העם היו שומרי מצוה, היו הנלוזים מתחילים להיתמך על הדברים המפוקפקים מעין אלה, והחרדים אל דברו יתברך היו מריחים את ריח הכפירה הנודף מהם. וכל הדור החָפשי [=החילוני] הם על הרוב מבניהם ומנכדיהם של האבות והזקנים האלה.

אני מקווה לשוב בעתיד לדיון בחילוקי הדעות העקרוניים שבין האסכולה הספרדית לזו האשכנזית בנושא סמכותו של החומר הלא-הלכתי הנמצא בספרות הרבנית, אך לעת עתה הבה נסיים בבקורת המעניינת של רבי אברהם אבן עזרא על רב שמואל בן חפני גאון, המאירה את דרכו המיוחדת. וכך כותב אבן עזרא בהקדמתו לפירוש התורה:

הדרך האחת ארוכה ורחבה, ומנפשות אנשי דורנו נשגבה, ואם האמת כנקודה בתוך העגולה, זאת הדרך כקו הרחב, הוא החוט הסובב בתחלה. ובה דרכו גדולים, והמה חכמי הישיבות במלכות ישמעאלים… ובמסלה הזאת עלה רב סעדיה גאון הגולה… גם ר' שמואל בן חפני… והרוצה לעמוד על חכמות חיצונות, ילמדם מספרי אנשי תבונות.

בקורתו של אבן עזרא על פירושו של רב שמואל בן חפני הוא שהפירוש מדעי ואנציקלופדי מדי. בקורת זו מחזקת את התיאור של גאוני בבל כענקי רוח רחבי אופקים הבקיאים במדעים ובפילוסופיה. על כל פנים, הן אבן עזרא והן מושא בקורתו הם חכמי מופת המייצגי נאמנה את התרבות הספרדית.